כאשר ניגש אקיקיטוק אל אביו אינג'וקאק, דמעות קפואות כבר כיסו את לחייו האדומות והתפוחות. אקיקיטוק, בן לשבט האינואיט וצייד לוויתנים ידוע משני עברי הקרחון, חשב שלעולם לא יגיע הרגע בו יאלץ לשלוח את אביו, לבדו בקיאק, אל עבר מותו הוודאי מקור ומרעב.
רוח קפואה נושבת בקוטב זה חודשים רבים, ואת השמש לא ראו בני האינואיט כמעט שנה. עם החושך בא הרעב, וככל שנדדו לא השיגה ידם יותר מכמה דגיגים רזים וכלבי ים מתים למילוי קיבתם.
וכך, בעיתות מחסור ומצוקה נוראית, במצבים בהם האיום הקיומי על עצמם ועל צאצאיהם מוחשי וברור, נאלצים יושבי הארצות הקפואות להיפטר מאלו שאינם תורמים לקהילה, לנדות את בני השבט שהפכו צרכנים בלבד, אלה שאינם יכולים לצוד כלבי ים, לחצוב לבני קרח, לחתור בקיאק.
אחרי הכול, אלה הם האנשים שהיו כאן לפנינו. חלמו, הקימו ועשו את עולמנו למה שהנו היום.
מנהג המתת הזקנים, הסעיר את דמיונם של אירופאים רבים אשר ביקרו בארצות הקוטב. כמה טוב שאנו יכולים להביט לעברם במבט שיפוטי, ממרומי השפע בו אנו נחים, כאשר לנו מצוי המזון וקורת גג מכסה ממעל. כמה טוב שאנו איננו כמותם – הרי לא נחלום לזרוק את הורינו וסבינו בודדים בסירה. לבטח נדאג תמיד כי מקומם יהיה קרוב אלינו, והמקום שלנו נעים ומוכן עבורם. אחרי הכול, אלה הם האנשים שהיו כאן לפנינו. חלמו, הקימו ועשו את עולמנו למה שהנו היום.
בחג האחרון ביקרתי קרובים מבוגרים, שעברו להשתכן באחד מאותם בתי "דיור מוגן" לגיל הזהב. "כמה זה נח לכולם" הייתה שיחת הערב. ובאמת, מה יכול להיות חסר? חדר אוכל, בריכה, קורסים מגוונים והרצאות. "כמה יפים הפרחים באדנית" מישהו אמר לסבתא. "אלה רקפות, והפקעות הן מהגינה בבית שהיה לנו". ועוד היא נזכרת בילד של השכנים, וברחוב הישן, ובעצי הפקאן המפוארים שבחצר של הבית ההוא, זה שנאלצו לעזוב.
מלונות הזקנים הללו, הולכים ומתרבים מהר יותר מתכניות ריאליטי. נדמה שהסידור כל כך מוצלח, עד כי מפתיע שחיכו עם זה כמעט שישים שנות. הזקן מוסר את חסכונותיו, תכנית הפנסיה שלו, מוסיף את הבית הקודם ועוד כמה עירבונות, ומקבל בתמורה דירת שיכון משודרגת קלות, עם חיי חברה עליזים, ארוחות ערב בשעות 18:00-20:00 בדיוק ושבילי הליכה נוחים לכסא גלגלים.
כל כך התרגלנו לרעיון, עד שניתן לחשוב עליו כפתרון לא כל כך גרוע. ובעצם, בהתחשב במצבם של אותם הקשישים בביתם המקורי בעיר, הפתרון אפילו מצוין. בזכות ההמצאה הנדלני"ת המתוחכמת, זוכים בני גיל הזהב לעצמאות מחודשת, כזו שאבדה להם עם זוג המשקפיים השני ומכשיר השמיעה. נדמה, ששוב איילי הנדל"ן עשו עלינו סיבוב. כמו במקרים אחרים, הם מצליחים להפיל אותנו בתפישות שווא מקופלות בתמונה של דשא ואנשים מחויכים, תפישות המנציחות תרבות הסוגדת למכירת ערכים תמורת המרבה במחיר (והמחיר כאן, אינו מוצג כמשל, אלא כזה הנמדד בשקלים ובדולרים, ובלא מעט מהם).
הדיור המוגן אינו במרכז הכוונת שלי, אבל ביוצרי המציאות העירונית הרקובה אפשר מבחינתי לירות בכיכר העיר (אם הייתה כזו).
וכאן המקום להסביר ולהדגיש, כי עצם קיומם של בתי הדיור המוגן אינו מפריע לי. מפריעה לי התפישה של דחיקת האוכלוסייה המבוגרת החוצה ורחוק מהעיר. יש מי שסוג חיים כזה מתאים לו בדיוק. אם הוא יכול ומוכן לשלם תמורתו, הרי שהכול יוצאים נשכרים. מה שמפריע לי, הוא שהולכים ומתמעטים התחליפים. בתכנון עירוני (או למעשה בחוסר תכנון), הצלחנו להביא את העיר למצב של ניעור זקני השבט מתוכה. הדיור המוגן אינו במרכז הכוונת שלי, אבל ביוצרי המציאות העירונית הרקובה אפשר מבחינתי לירות בכיכר העיר (אם הייתה כזו).
מרכזי הערים, מתרוקנים מסוגי אוכלוסיה התלויה בזמינות שירותים בסיסיים. הרחוב נמחק, עדיפות מוחלטת ניתנת לכלי רכב ממונעים על חשבונם של הולכי הרגל. איילי ההון וראשי הערים, מעדיפים את הציבור במנות גדולות במיוחד, ובמקומות קטנים במיוחד. המקומות המועדפים הם כמובן הקניונים ומרכזי ה-BIG, הפוש(ע)ים בערינו.
וזהו התהליך המוכר: נפתח מרכז קניות חדש מחוץ לעיר – הציבור נוהר אחר אוויר מזגנים ומבצעי סופעונה - העסקים הקטנים בעיר נחנקים ונעלמים בזה אחר זה – הרחוב הופך שומם וריק – התלות ברכב הפרטי מונצחת – נפתח עוד מרכז חדש – וחוזר חלילה. עוד לא דיברתי על פקקי התנועה, הזיהום, תאונות הדרכים, העול על משלם המיסים (אתם ואני) ועל בריאותו.
ובכך, הופכות הערים למשרתות באופן מפוקפק פלח מסוים מאד באוכלוסיה, אותו הפלח שגילו נופל בערך בין 20-65, מחזיק ברישיון נהיגה ובעל יכולות קניה וחשיבה עצמאית. עבור אלה שכבר מחוץ לטווח, שמורים מלונות הדיור המוגן. הזקן גם כך אינו מועיל, ולכן אין לו זכות לבחור היכן ירצה לגור. מאחר ומספר קטן והולך של ערים יכולות לשרת אותו, שמח הוא במזלו הטוב כאשר תמורת הבית שלו + כספי הפנסיה שחסך, יקבל אותו מוסד מכובד עם חדר-אוכל ובריכה. שם יוכל לגדל את פקעות הרקפת שלו, לאכול בחדר אוכל עם זקנים נוספים כמותו, ולחכות לביקור הקרובים הבא.
מבחינת סדר העדיפות התכנוני המבוגרים מסווגים כאפס מאופס, אך לרוע המזל הם בכל זאת משהו, משהו המהווה מטרד ומכשול בדרך לסלילת הכביש הבא, שסופו בקניון.
במקום להשקיע במרכזי הערים, להפוך אותם למקומות עבור כולם, להחיות את המרחב הציבורי ולתת סיכוי מחודש לרחוב, משתוללים פושעי הממון בהקמת קניון ועוד קניון, מרכזים מפלצתיים החונקים כל סיכוי לערים שפויות. האוכלוסייה המבוגרת, מוצאת מהר מאד את המרחק לבית המרקחת ולמכולת גדול מידי, בעיקר כשמצאו כי כישורי הנהיגה שלהם דומים לאלו של נער שיכור שזה עתה קיבל רישיון. הם נותרים חסרי ברירה, לא רצויים, לא תורמים לקהילה. מבחינת סדר העדיפות התכנוני המבוגרים מסווגים כאפס מאופס, אך לרוע המזל הם בכל זאת משהו, משהו המהווה מטרד ומכשול בדרך לסלילת הכביש הבא, שסופו בקניון.
כל שנותר להם הוא להשלים עם גורלם, ולפנות את ביתם לטובת הפלגה אל מקום אחר, רחוק ומבודד כמובן, כזה ממנו ההפרעה שלהם תהיה מזערית, כמעט לא מורגשת.
נכון, זה לא גרוע כמו להידחף בקיאק רחוק אל הקרחון הבא. אבל יש כאלה שיגידו, שכל הסיפור עם האסקימואים בני האינואיט, הוא בכלל אגדה חסרת בסיס. קשה לטעון את אותו הדבר על תופעת הדיור המוגן לקשישים. קשה עוד יותר לטעון זאת על ההזנחה הפראית של מרכזי הערים שלנו. זו ודאי אינה אגדה, אלא השתקפות החברה והמציאות כאן, היום.
רוח קפואה נושבת בקוטב זה חודשים רבים, ואת השמש לא ראו בני האינואיט כמעט שנה. עם החושך בא הרעב, וככל שנדדו לא השיגה ידם יותר מכמה דגיגים רזים וכלבי ים מתים למילוי קיבתם.
וכך, בעיתות מחסור ומצוקה נוראית, במצבים בהם האיום הקיומי על עצמם ועל צאצאיהם מוחשי וברור, נאלצים יושבי הארצות הקפואות להיפטר מאלו שאינם תורמים לקהילה, לנדות את בני השבט שהפכו צרכנים בלבד, אלה שאינם יכולים לצוד כלבי ים, לחצוב לבני קרח, לחתור בקיאק.
אחרי הכול, אלה הם האנשים שהיו כאן לפנינו. חלמו, הקימו ועשו את עולמנו למה שהנו היום.
מנהג המתת הזקנים, הסעיר את דמיונם של אירופאים רבים אשר ביקרו בארצות הקוטב. כמה טוב שאנו יכולים להביט לעברם במבט שיפוטי, ממרומי השפע בו אנו נחים, כאשר לנו מצוי המזון וקורת גג מכסה ממעל. כמה טוב שאנו איננו כמותם – הרי לא נחלום לזרוק את הורינו וסבינו בודדים בסירה. לבטח נדאג תמיד כי מקומם יהיה קרוב אלינו, והמקום שלנו נעים ומוכן עבורם. אחרי הכול, אלה הם האנשים שהיו כאן לפנינו. חלמו, הקימו ועשו את עולמנו למה שהנו היום.
בחג האחרון ביקרתי קרובים מבוגרים, שעברו להשתכן באחד מאותם בתי "דיור מוגן" לגיל הזהב. "כמה זה נח לכולם" הייתה שיחת הערב. ובאמת, מה יכול להיות חסר? חדר אוכל, בריכה, קורסים מגוונים והרצאות. "כמה יפים הפרחים באדנית" מישהו אמר לסבתא. "אלה רקפות, והפקעות הן מהגינה בבית שהיה לנו". ועוד היא נזכרת בילד של השכנים, וברחוב הישן, ובעצי הפקאן המפוארים שבחצר של הבית ההוא, זה שנאלצו לעזוב.
מלונות הזקנים הללו, הולכים ומתרבים מהר יותר מתכניות ריאליטי. נדמה שהסידור כל כך מוצלח, עד כי מפתיע שחיכו עם זה כמעט שישים שנות. הזקן מוסר את חסכונותיו, תכנית הפנסיה שלו, מוסיף את הבית הקודם ועוד כמה עירבונות, ומקבל בתמורה דירת שיכון משודרגת קלות, עם חיי חברה עליזים, ארוחות ערב בשעות 18:00-20:00 בדיוק ושבילי הליכה נוחים לכסא גלגלים.
כל כך התרגלנו לרעיון, עד שניתן לחשוב עליו כפתרון לא כל כך גרוע. ובעצם, בהתחשב במצבם של אותם הקשישים בביתם המקורי בעיר, הפתרון אפילו מצוין. בזכות ההמצאה הנדלני"ת המתוחכמת, זוכים בני גיל הזהב לעצמאות מחודשת, כזו שאבדה להם עם זוג המשקפיים השני ומכשיר השמיעה. נדמה, ששוב איילי הנדל"ן עשו עלינו סיבוב. כמו במקרים אחרים, הם מצליחים להפיל אותנו בתפישות שווא מקופלות בתמונה של דשא ואנשים מחויכים, תפישות המנציחות תרבות הסוגדת למכירת ערכים תמורת המרבה במחיר (והמחיר כאן, אינו מוצג כמשל, אלא כזה הנמדד בשקלים ובדולרים, ובלא מעט מהם).
הדיור המוגן אינו במרכז הכוונת שלי, אבל ביוצרי המציאות העירונית הרקובה אפשר מבחינתי לירות בכיכר העיר (אם הייתה כזו).
וכאן המקום להסביר ולהדגיש, כי עצם קיומם של בתי הדיור המוגן אינו מפריע לי. מפריעה לי התפישה של דחיקת האוכלוסייה המבוגרת החוצה ורחוק מהעיר. יש מי שסוג חיים כזה מתאים לו בדיוק. אם הוא יכול ומוכן לשלם תמורתו, הרי שהכול יוצאים נשכרים. מה שמפריע לי, הוא שהולכים ומתמעטים התחליפים. בתכנון עירוני (או למעשה בחוסר תכנון), הצלחנו להביא את העיר למצב של ניעור זקני השבט מתוכה. הדיור המוגן אינו במרכז הכוונת שלי, אבל ביוצרי המציאות העירונית הרקובה אפשר מבחינתי לירות בכיכר העיר (אם הייתה כזו).
מרכזי הערים, מתרוקנים מסוגי אוכלוסיה התלויה בזמינות שירותים בסיסיים. הרחוב נמחק, עדיפות מוחלטת ניתנת לכלי רכב ממונעים על חשבונם של הולכי הרגל. איילי ההון וראשי הערים, מעדיפים את הציבור במנות גדולות במיוחד, ובמקומות קטנים במיוחד. המקומות המועדפים הם כמובן הקניונים ומרכזי ה-BIG, הפוש(ע)ים בערינו.
וזהו התהליך המוכר: נפתח מרכז קניות חדש מחוץ לעיר – הציבור נוהר אחר אוויר מזגנים ומבצעי סופעונה - העסקים הקטנים בעיר נחנקים ונעלמים בזה אחר זה – הרחוב הופך שומם וריק – התלות ברכב הפרטי מונצחת – נפתח עוד מרכז חדש – וחוזר חלילה. עוד לא דיברתי על פקקי התנועה, הזיהום, תאונות הדרכים, העול על משלם המיסים (אתם ואני) ועל בריאותו.
ובכך, הופכות הערים למשרתות באופן מפוקפק פלח מסוים מאד באוכלוסיה, אותו הפלח שגילו נופל בערך בין 20-65, מחזיק ברישיון נהיגה ובעל יכולות קניה וחשיבה עצמאית. עבור אלה שכבר מחוץ לטווח, שמורים מלונות הדיור המוגן. הזקן גם כך אינו מועיל, ולכן אין לו זכות לבחור היכן ירצה לגור. מאחר ומספר קטן והולך של ערים יכולות לשרת אותו, שמח הוא במזלו הטוב כאשר תמורת הבית שלו + כספי הפנסיה שחסך, יקבל אותו מוסד מכובד עם חדר-אוכל ובריכה. שם יוכל לגדל את פקעות הרקפת שלו, לאכול בחדר אוכל עם זקנים נוספים כמותו, ולחכות לביקור הקרובים הבא.
מבחינת סדר העדיפות התכנוני המבוגרים מסווגים כאפס מאופס, אך לרוע המזל הם בכל זאת משהו, משהו המהווה מטרד ומכשול בדרך לסלילת הכביש הבא, שסופו בקניון.
במקום להשקיע במרכזי הערים, להפוך אותם למקומות עבור כולם, להחיות את המרחב הציבורי ולתת סיכוי מחודש לרחוב, משתוללים פושעי הממון בהקמת קניון ועוד קניון, מרכזים מפלצתיים החונקים כל סיכוי לערים שפויות. האוכלוסייה המבוגרת, מוצאת מהר מאד את המרחק לבית המרקחת ולמכולת גדול מידי, בעיקר כשמצאו כי כישורי הנהיגה שלהם דומים לאלו של נער שיכור שזה עתה קיבל רישיון. הם נותרים חסרי ברירה, לא רצויים, לא תורמים לקהילה. מבחינת סדר העדיפות התכנוני המבוגרים מסווגים כאפס מאופס, אך לרוע המזל הם בכל זאת משהו, משהו המהווה מטרד ומכשול בדרך לסלילת הכביש הבא, שסופו בקניון.
כל שנותר להם הוא להשלים עם גורלם, ולפנות את ביתם לטובת הפלגה אל מקום אחר, רחוק ומבודד כמובן, כזה ממנו ההפרעה שלהם תהיה מזערית, כמעט לא מורגשת.
נכון, זה לא גרוע כמו להידחף בקיאק רחוק אל הקרחון הבא. אבל יש כאלה שיגידו, שכל הסיפור עם האסקימואים בני האינואיט, הוא בכלל אגדה חסרת בסיס. קשה לטעון את אותו הדבר על תופעת הדיור המוגן לקשישים. קשה עוד יותר לטעון זאת על ההזנחה הפראית של מרכזי הערים שלנו. זו ודאי אינה אגדה, אלא השתקפות החברה והמציאות כאן, היום.
