פסיטבל קולנוע דרום- מרשימותיה של תיירת

פסטיבל קולנוע דרום- מרשימותיה של תיירת

היעד: שדרות. 50 דקות נסיעה מאזור ת"א. נוסעת לאורך קו החוף הנוף מתחלף. סוף העולם לוקחת שמאלה.
בתוכנית: 10:00 בבוקר- תחרות קצרצרים- דקה דרום, סרטים באורך דקה עד שלוש בנושא דרום. 13:00- שירה קולנועית, תוכנית מיוחדת בהשתתפות אושיות קולנועיות חשובות. 15:00 סדנאת אמן עם הרטיון חצ'טוריאן, הבמאי הארמני. 17:30- קולנוע ישראלי, "443", הזוכה בתחרות הסטודנטים. 19:00- "הר האושר", ישראלי של יקי יושע. 21:30- קולנוע פיליפיני, "סרביס", לראות קצת מציאות אחרת. 24:00 סשן לילי עם הדרה לוין ארדי. כל זה ועוד לא אמרתי כלום. יום אחד. פסטיבל קולנוע דרום, חמישה ימים עמוסים בקולנוע.

חגיגה של סרטים, חגיגה של קולנוע, חגיגה תרבותית של ממש.שדרות, שעד עכשיו כיכבה בכותרות כעיר הפצצות הופכת לרגע להיות "הפלזה דה סינמה- טק". כוסות בירה מונפות באויר, רחשי הדיבור הבוקעים מתוך ההמון, הצבעים השונים של האנשים, שדרות מוארת וחגיגית מארחת את באי הפסטיבל. הכל בזול, ואפילו בחינם! רק תשתה, תאכל, תהנה ותספוג קצת קולטורה.

הפסטיבל מוקם ומופק בכל שנה על ידי המחלקה לקולנוע והסטודנטים של מכללת ספיר ומהווה מוקד משיכה תרבותי ואף בינלאומי. הפסטיבל שנולד מתוך הצורך לתת מקום ליצירותיהם של הסטודנטים הפך כהרף עין לשם דבר. מגיעים אליו מכל העולם, במאים, אמנים, סטודנטים ומתארחים בו בכל ימי הפסטיבל. זו הזדמנות נפלאה לטעום דברים חדשים, לראות קצת קולנוע חדש או זר, קולנוע ניסיוני, דוקומנטרי או מקומי, פנינות חכמה והברקות סטודנטיאליות. בינהן, הסרט "שכנה" של הבמאית הזוכה בתחרות "דקה דרום", נעמה בוצר.

עיצוב - קפיצה קטנה לחו''ל מאי 2010

Sagan Piechota Architecture
עיצוב מעודן, התאמת סביבת מחייה לצרכיו האישיים של הלקוח, אלו אינן גחמות של אסטתיקה, אלא איכות חיים. באמצעות יצירת שותפות עם דיירי הבית העתידי נוצר אתגר שכלי ועיצובי כאחד ליצור ייחוד ואיכות, תוך כדי שמירה על זהות המקום והחיבור אל הסביבה.
לצפייה בעבודות לחץ כאן

הטפט של קרנובסקי
בשבוע העיצוב של מילאנו סטודיו קרנובסקי הציג סדרה של טפטים המגיבים לתאורה. העיצובים נוצרו עבור ברנד טפטים איטלקי נודע Janelli & Volpi. בהתאם לעצמה וצבע של התאורה ההדפס שעל הטפט נגלה לעיני הצופה.
לצפייה בעבודות לחץ כאן


אלזה מורה, משכנו של הלב
אילו יכולנו להציץ פנימה אל נפתולי הנפש אולי היינו מגלים כי הלב הינו תיבת נגינה. אלזה מורה עם עבודה שבהחלט שווה התעניינות.
לצפייה בתמונות נוספות לחץ כאן



הצצה אל בית הקיט של ג'אן נובל
אז אולי לא ממש בית ולא ממש קית אלא ביתן הקיץ העונתי של הגלריה לאמנות סרפנטיין בלונדון יתוכנן השנה בידי האדריכל הצרפתי ג'אן נובל. הביתן ייפתח ביולי ויפעל עד סוף הקיץ, אז יפורק ויימכר למיחזור.
להמשך קריאה לחץ כאן


בחזרה לספרי המומינים
המעצבת הרוסיה מאריה יאסקו לוקחת אותנו בכשרון רב אל תוך ספרי המומינים. ניחוח ילדות בערבוב של חמימות ונוסטאלגיה. ניתן לכם לשער מה טובה יאנסון הייתה אומרת על זה...
לצפייה בתמונות נוספות לחץ כאן



Vakko fashion and power media center REX
המרכז נבנה על שלדו של מלון חצי בנוי באיסטנבול.
התמונות מעניינות, היחס לסביבה מתחשב והתוצאה מרתקת.
לצפייה בתמונות נוספות לחץ כאן

קפיצה קטנה לחו"ל

פסח רק מתקרב ופתאום כולם מזמינים כרטיסים, אורזים מזוודות ומתעופפים להם לכל רחבי תבל.
אז לאלו שנשארים בארץ ויחגגו את הסדר אצל הדודה על כסא מתקפל, אספנו כמה הצצות לדברים יפים ומעניינים מכל העולם.

מישהו ראה את הפומפיה שלי?
יש כל מיני דרכים לחלק חלל מלבד מחיצה סטנדרטית. מסתבר שאפשר למצוא לפומפיה עוד שימושים.
היכנסו לכאן כדי לצפות בעשר מחיצות חלוקה מקוריות
אל תחמיצו את "פנומנה" התלת ממדי של סנג הון קים.

רפובליקת בננות
בפעם הבאה שאתם עוצרים לקחת Take Away תעמדו על כך שיארזו לכם אותו בעלה בננה. בעולם ההולך ומזדהם בו אנו חיים זהו פתרון לגמרי לא תלוש מהמציאות.
היכנסו לכאן כדי לצפות באריזה מעלה בננה

הבתים שחוברו להם יחדיו

האדריכל היפני אקיו נקשה חיבר 2 בתים עירוניים כדי שישמשו בני משפחה אחת. שימו לב למכונית שמקבלת מקום של כבוד והופכת להיות אחת מבני המשפחה.
היכנסו לכאן כדי לצפות בבתים המחוברים

תעבירו לי את הבטריה
אף פעם לא נמאס לראות עוד עיצוב של פלפל ומלח. והפעם בצורה של בטריות.

יש גם חלון המציג כמה אחוז מהחומר נשאר.

היכנסו לכאן כדי לצפות בפלפל מלח בצורת בטריות

אין קץ לילדות
מי אמר שרק לילדים מותר לבנות בית על העץ?

יש כאלו שעדיין לא ויתרו על חלומות הילדות והם בוחרים ללכת איתם בגדול והכי רחוק שאפשר, תוך השתלבות עם הטבע.

היכנסו לכאן כדי לצפות בבית על העץ

ריטוש ללא ליטוש
אז נכון שבפוטושופ אפשר לשנות את המציאות ולפסל אותה בהתאם לצרכינו, אך לפעמים נסחפים או מתבלבלים עם הריטושים והתוצאה מביכה.
היכנסו לכאן כדי לצפות בטעויות פוטושופ

תכנון אי-רוני 2 - נקודת הג'י

מרכז מסחרי חדש נפתח בכפר סבא, ומאיים לקטוע את רצף ההתפתחות הטבעי והנכון שליווה את העיר בטבורו של השרון. האם אבדה עוד עיר במלחמה לערים שפויות בישראל?

כפר סבא היא עיר עברית, שניתן להתגאות בה. לפחות כך היה עד מרץ השנה (2009), בו נחנך בה מרכז מסחרי חדש, העונה לשם העברי המשונה "מרכז G".

כפר סבא הוקמה רשמית בשנת 1903, תחילתה בניסיונות של הברון רוטשילד להקים בה תעשיית בשמים, ונכון לדצמבר 2008 מונה כ-83,000 נפש (נתונים: הלמ"ס). הרחוב הראשי בעיר הנו רחוב ויצמן, המתחיל בקרבת צומת רעננה במערב ומסתיים ביציאה מהעיר בקרבת נווה ימין (לכיוון קלקיליה) במזרח.

קניון ערים, הנו דוגמא ומופת לכך שאפשר להקים מרכז מסחרי שאינו אוטיסט מוחלט לסביבתו.

רחוב ויצמן, הנו אחד ממקורות הגאווה של העיר בת המאה פלוס. זהו רחוב פעיל, משופע בצל, מסחר, מוסדות ציבור ושטחים מטופחים ופתוחים. גם כאשר הוחלט להקים בכפר סבא "קניונים", היה זה טבעי שהם יוקמו כחלק מהמארג העירוני, ובשילוב עם רחוב ויצמן. הדבר קרה לראשונה בשנות ה-80 עם "מרכז אהרוני" הצנוע, ובאמצע שנות ה-90 עם הקמת "קניון ערים", קניון פתוח אשר ליבו הוא כיכר העיר כפר-סבא הלכה למעשה. שני מרכזים אלה, ובייחוד האחרון, הנם דוגמא ומופת לכך שאפשר להקים מרכז מסחרי שאינו אוטיסט מוחלט לסביבתו. מרכזי קניות אלה אינם הורגים את העיר, ונראה שאף מחזקים אותה. שילוב מגורים בפרויקט ההמשך של קניון ערים, אף מחזק את הטענה שעירוב-שימושים במרכז העיר הנו חיובי ותורם לכולם.

אך כאן מגיעה האידיליה לסיומה, ואוסיף כי הקץ הקיץ בטרם עת. לאחר יותר ממאה שנות, הוחלט בכפר סבא כי את הבנאלי כבר ניסו, תודה רבה זה עובד מצוין, וכעת הזמן לקלקל. כאשר נמאס מבנאלי, כידוע לכם הקוראים, מחפשים גירוי חדש. מציאת נקודת הג'י, כך מבטיחים לנו, היא הדרך לשיאים חדשים אשר ישכיחו את כל מה שידענו עד כה על הנאה.

בטקס מרגש, נחנך המרכז המפלצתי במופע של משה דץ והכבשה שושנה.

באחוריה המצחינים של העיר, בקרקע הזולה והמנותקת עליה ניצב בעבר מפעל "פקר פלדה", בחר היזם "גזית גלוב ישראל" להציב מכונת-מסחר משומנת ומתוכננת לפי מיטב המסורת הגלובאלית ומגיפת הצרכנות. בטקס מרגש, נחנך המרכז המפלצתי במופע של משה דץ והכבשה שושנה. תזמורת הנוער הייצוגית של העיר, שרה בליווי 70 נגנים, בזמן שהאורחים נהנו משמשיות וכסאות שהוצבו מחוץ למרכז (!).

שם ודאי לא נמצאת הנקודה הנכונה. לקרוא למבנה האטום "מרכז G" ולהאמין שבכך יצרנו מרכז עירוני חדש, זה כמו לענוד טבעת עם האות G על הזרת הימנית ברגל, ולהכריז שכעת מאיבר זה יגיע סיפוקנו.

את נקודת הג'י האמיתית מתכנני העיר כבר מצאו מזמן. שיא הרגש של כפר סבא הוא ברחוב ויצמן, בקרבת קניון ערים הפתוח וכיכר העיר, בקרבת מרכז אהרוני ורחבת מרכז ספיר שמאחוריו, בקרבת שדירות העמודים הנעימות והכיכרות הזעירות המנקדות את הרחוב.

כאשר מפקירים את קידום העיר בידי כרישי ממון, הסוף מר ומהיר.

הרחוב הראשי המוצלח עדיין מדגדג בהנאה, אך נראה שהורגש צורך דחוף גם לבחון דרכים חדשות לסיפוק. ואכן, הסיפוק במקרה זה הנו מהיר, קיצוני, ובעיקר משתלם. והנה שוב הנוסחה של ראשי הערים, לכל מי שהחמיץ את הפרקים הקודמים:
לוקחים קרקע ריקה או תעשייתית בדימוס שאין בה כל תועלת, מוכרים אותה ליזם אשר מכריז "ניקיון ואבטחה-עלי!", גם גובים ארנונה וגם לא צריכים לשלם ניקיון ואבטחה (גם וגם), והולכים להתגאות בפני כולם שהנה – העיר מתפתחת.

מתפתחת? כאשר מפקירים את קידום העיר בידי כרישי ממון, הסוף מר ומהיר. המתכנן מעלה קורבן את הצרכים העדינים של רקמה עירונית חיה ומתפתחת, עבור אלילי הסיפוק המיידי והממון. אנו יוצרים עולם של מקומות ללא דרך, מבטלים את זהות הרחוב, השכונה והעיר, ולבסוף גם את זהותנו שלנו. אנו מנציחים את התלות ברכב פרטי ומבטלים את זכותן של אוכלוסיות שלמות כגון מבוגרים וצעירים להשתמש בעיר. אנו מעלים את רמת הזיהום, בזבוז המשאבים והאנרגיה ואת תאונות הדרכים. אנו מגדילים את הניכור ומפארים את הגלובאלי והזר על חשבון המקומי (השם "מרכז G" לא ניצח בתחרות "שם בית העסק העברי", גם השנה).
וגם: אנו נכנעים למגיפת הצרכנות המופצת באלימות באמצעים כמו מיתוג, פרסום ושאר מיני הונאות שיווקיות, ומאיימת להדביק ולהמית כל ערך אחר. אנו לא עוד יצורים חיים, לא בני אדם, אנו צרכנים המתנייעים ממקום למקום במכונית. קבועי תכנון העיר אם כך, הנם מימדי הרכב הפרטי, וכח הקניה שלנו - הצרכנים.

הבה נלחם על זכותנו לרחובות שפויים, וערים שפויות.

מפתיע שהעיר התאומה הראשונה של כפר סבא, הנה העיר דלפט ההולנדית (כך מאז שנת 1968). כן, זו העיר המתוארת בציוריו הנפלאים של יוהנס וֵרְמִר, הצייר שידע כה יפה ללכוד את השקט עצמו. העיר דלפט מנומנת למדי גם היום, בדיוק כמו בציוריו של ורמיר, אך מי שביקר בה לא ישכח לעולם את מראה הכיכר המרכזית. זה הדבר שזוכרים כאשר מבקרים בעיר אמיתית עם לב ומרכז חי, נושם, פועל ופועם.

קניונים סגורים יש בכל מקום בעולם, ואין שום הבדל מהותי בין "מרכז G", למרכז BIG, למרכז כלאותלועזיתדפוקהאחרת בכל מקום על פני כדור הארץ.

אז אם כבר בתרבויות זרות עסקינן, מה דעתכם שבמקום נקודות ג'י נעסוק קצת בצ'י? צ'י, אנרגיית החיים לפי הפילוסופיה הסינית, מוגדרת "הכוח שעומד מאחורי השינוי". והשינוי רבותי, מתחיל בתפישה. הבה נלחם על זכותנו לרחובות שפויים, וערים שפויות. הבה נוותר על ההתענגות המהירה והרגעית בשאיפת אוויר מזגנים של קניון חדש ונוצץ, ונשאף לרקמה עירונית חיה, מקומית, תרבותית וגאה. כי בסינית זה צ'י, ביפנית חִי, ובעברית חַי. הכוח לחיים, כל כך פשוט, אשר בסך הכול שואף לאוויר, אור והמשכיות.

"עֲלֵה־נָא, עֲלֵה – כְפַר מוֹלֶדֶת זָקֵן
הוֹרָתֵנוּ עָלֶיךָ נָסַבָה
אִם לִבֵּנוּ מִכָּל שִמְחוֹתָיו יִתְרוֹקֵן
תִּוָּתֵר שִמְחָתְךָ – כְפַר־סָבָא"
מילים יעקב אורלנד, לחן: מרדכי זעירא.

הרחוב הקטן, יוהנס וֵרְמִר 1657-1661 (דלפט,הולנד).

אשליה של שפע

על שלוש מהפכות טכנולוגיות שהבטיחו ולא קיימו:

1. המהפכה התעשייתית
קצב הייצור אין סופי, המחסור ממשיך להתעצם.
בסוף המאה ה-19 הגיע התיעוש ועימו תקווה: הקץ למחסור. כשהפך כוח הייצור העולמי לאין סופי, היה ניתן לצפות למיגור המחסור ולסיום העוני. בפועל, התיעוש הביא עימו את בשורת העבדות המודרנית, וייצר עוני במימדים מפלצתיים. הפערים בין הפועלים לבין התעשיינים העשירים מנציחים את ימי המעמדות בחברה. הפערים בין מדינות מתועשות למדינות אחרות הפכו בלתי נתפסים. קצב ייצור התעשייה הבטיח למלא כל מחסור, אך המוצר הבולט ביותר הנו מיליוני רעבים.

2. מהפכת התקשורת
דרכי התקשורת משוכללים מאי פעם, הניכור והזרות בולטים מתמיד.
אנו בעידן של תקשורת מהירה, איכותית ומגוונת, מקיפה מאי פעם. פרישה סלולארית חובקת עולם וכיסוי לוויני לכל פינה על הגלובוס. מגוון דרכי התקשורת כוללים קול, תמונה, סרט או טקסט כתוב, SMS, כבלים, דרך האוויר, OVER IP, מסרים מיידיים, רשתות חברתיות ודרכים רבות נוספות. אנו יכולים לתקשר עם כל אחד מכל מקום ובכל זמן, אך נמנעים מלברך לשלום את השכנה מהדירה שליד. דווקא בעידן זה, גברו הניכור והזרות מאי פעם. הקשר בין אנשים הפך דיגיטאלי, וירטואלי, קונספטואלי.

3. מהפכת המידע
הידע הפך נחלת הכול, אך איש לא עושה בו שימוש.
ידע בכמות בלתי נתפסת, נמצא בקצות אצבעותיו של כל אחד מקוראי מאמר זה. שיתוף הידע, זרימתו ושלמותו מעולם לא היו כפי שקורה בעידן האינטרנט. ואולם הבורות והטיפשות רושמים ניצחונות חדשים בכל יום. השטחיות, חוסר ההבנה וחוסר היכולת להבין עובדות בסיסיות על קיומנו וסביבתנו, אלה מקיפים אותנו בטבעת מלחיצה. אנו רואים מכל עבר את חוסר היכולת המתעצמת להבנה הוליסטית, כזו הרואה את השלם יחד עם מרכיביו. יותר ויותר התמחויות, יותר צרות מחשבה והבנה של חלקים על חשבון התמונה הגדולה. המידע זמין לכול, אך אנו מבינים פחות, ופחות רוצים להבין.

תכנון אי-רוני 1

לאחרונה נתבשרנו, כי מתחם קניות חדש ומסנוור עומד להיפתח בהוד-השרון. אמרתי הוד-השרון? התכוונתי במוצא היישוב, קרוב לצומת ירקון הנמצא בגבול הוד-השרון ופתח-תקווה.

מגיפת הקניונים, אשר פגעה לראשונה בעיר המנומנמת בשנת 1997 עם פתיחתו של קניון "מרגליות" מקבוצת עזריאלי, עומדת להכות בשנית, והפעם בגדול. הוד-השרון, שאוחדה למושבה בשנת 1964 והפכה לעיר בשנת 1990, מונה כיום כ-47,000 תושבים.המתחם החדש, בשטח כולל של 27,000 מ"ר, מתגאה בשם "קניון חצי חינם" הוד-השרון, ונבנה על ידי היזם מוטי קופרלי-רשת חצי חינם. במתחם המתוכנן, מקום לשתי רשתות גדולות וכמאה חנויות.

והנה שוב, מוקם לו מתחם מפלצתי, המאפיל בצילו על צמחיית היער הגוססת ממילא, ובולע בלשונות האש שלו את אחרון הסיכויים למרקם עירוני שפוי ואנושי בהוד-השרון. קניונים, כמו גופים סרטניים אחרים, מכילים בתוכם זיכרון עמום של הגן המקורי, אך מרסקים עד ללא היכר את טבע סביבתם.

הנה כמה עסקים במרכז העיר שיפגעו שוב וכנראה ייסגרו סופית (מבלי להזכיר שמות):

חנות מתנות לבית, קיימת כעשרים שנה ומוכרת מוצרים לא ממותגים עם טעם של פעם.
ממתקייה, בריח של סוכריות סוס ומסטיק בזוקה, בניהול משפחתי של צמד ישישים חביב.
חנות ספרים וציוד משרדי שנראית תמיד חשוכה מעט ומלאה בסחורה מבפנים.
מעדנייה שזה עתה נפתחה, ומנסה לשרוד בשיניים בעת מיתון.
חנות בגדי ילדים אליה נכנסו חלק מצעירי היישוב בעודם ילדים, וכעת קונים הם שם לילדיהם שלהם.

מה כן יישאר במרכז? אסופת דוכנים שמנוניים לממכר שווארמה, שפע מכונים לעיצוב שיער, כמה חנויות צילום עתיקות כמו בעליהן, כמה סניפי בנק גדולים ואחד מתוך כל שני בתי קפה.

בניית מתחמי קניות מנותקים מהמרקם העירוני, מערערים את זכות קיומה של העיר. הם יוצרים סביבה של מקומות ללא דרך. העסקים הקטנים במרכז העיר נחנקים ונעלמים. אל תגידו שזו בעיה שלהם, ושום תירוץ של קפיטליזם לא אוחז כאן. היעלמות העסקים ממרכז העיר מעלימה איתה את הרחובות שלנו.

כאשר שום דבר לא נמצא במרחק הליכה סביר, אנו פונים לרכב הפרטי. התלות ברכב ממונע מתחזקת בכל פעם שנבנה קניון בפאתי הערים ולא במרכזן. עם התחזקות כוחן של המכוניות, נחלש כוחו של האדם. הערים מתוכננות כך שתוכלנה לשרת את כלי הרכב טוב יותר. מקומות נעימים להליכה, בטוחים למשחקי ילדים ונגישים לבעלי מוגבלויות כבר כמעט לא באים בחשבון. במקומם מורחבים כבישים ונסללים חניוני אספלט לוהטים ורחבי ידיים.

מה אפשר לעשות אחרת? להשקיע את הכסף במרכז העיר הגוסס. לפתח רחובות נוחים ונעימים להליכה, משופעים מסחר ושירותים במרחק קצר. לשלב מגורים ותעסוקה זעירה, לצורך פריחה והפריה הדדית. להצדיק את ההשקעה ליזמים, בכך שחלק מעלויות האבטחה והניקיון יהיו על חשבון העירייה. בתמורה, ישלם היזם ארנונה, ויהיה עליו ליטול חלק מהאחריות על פיתוח הרחוב ותחזוקתו. להתנגד בתוקף לכל פתיחת עסק שאינה במרכז, בכדי לא לדלל את כמות הקונים.

עד שנתעורר ונבין את הנזק הנגרם, כבר תיסגר חנות המתנות והממתקייה המשפחתית. לא קשה לנחש לאן זה עלול להוביל אותנו. מי שמחפש המחשה ויזואלית לעתיד, מוזמן להציץ בסרטי מדע-בדיוני כדוגמת "האלמנט החמישי", "ברזיל", או "בלייד ראנר", סרטים המציגים תחזית עגומה ביותר לעיר המודרנית. בסרטים, רואים ערים בהן אין מקום לבני אדם, הטכנולוגיה היא קבוע התכנון העיקרי והממד האנושי נדחק עד לביטולו. אמרתי מדע בדיוני? הקניון החדש בהוד השרון, מוביל אותנו לשם בצעדי ענק בטוחים.

דיור מוגן, ערים פרוצות

כאשר ניגש אקיקיטוק אל אביו אינג'וקאק, דמעות קפואות כבר כיסו את לחייו האדומות והתפוחות. אקיקיטוק, בן לשבט האינואיט וצייד לוויתנים ידוע משני עברי הקרחון, חשב שלעולם לא יגיע הרגע בו יאלץ לשלוח את אביו, לבדו בקיאק, אל עבר מותו הוודאי מקור ומרעב.

רוח קפואה נושבת בקוטב זה חודשים רבים, ואת השמש לא ראו בני האינואיט כמעט שנה. עם החושך בא הרעב, וככל שנדדו לא השיגה ידם יותר מכמה דגיגים רזים וכלבי ים מתים למילוי קיבתם.

וכך, בעיתות מחסור ומצוקה נוראית, במצבים בהם האיום הקיומי על עצמם ועל צאצאיהם מוחשי וברור, נאלצים יושבי הארצות הקפואות להיפטר מאלו שאינם תורמים לקהילה, לנדות את בני השבט שהפכו צרכנים בלבד, אלה שאינם יכולים לצוד כלבי ים, לחצוב לבני קרח, לחתור בקיאק.

אחרי הכול, אלה הם האנשים שהיו כאן לפנינו. חלמו, הקימו ועשו את עולמנו למה שהנו היום.

מנהג המתת הזקנים, הסעיר את דמיונם של אירופאים רבים אשר ביקרו בארצות הקוטב. כמה טוב שאנו יכולים להביט לעברם במבט שיפוטי, ממרומי השפע בו אנו נחים, כאשר לנו מצוי המזון וקורת גג מכסה ממעל. כמה טוב שאנו איננו כמותם – הרי לא נחלום לזרוק את הורינו וסבינו בודדים בסירה. לבטח נדאג תמיד כי מקומם יהיה קרוב אלינו, והמקום שלנו נעים ומוכן עבורם. אחרי הכול, אלה הם האנשים שהיו כאן לפנינו. חלמו, הקימו ועשו את עולמנו למה שהנו היום.

בחג האחרון ביקרתי קרובים מבוגרים, שעברו להשתכן באחד מאותם בתי "דיור מוגן" לגיל הזהב. "כמה זה נח לכולם" הייתה שיחת הערב. ובאמת, מה יכול להיות חסר? חדר אוכל, בריכה, קורסים מגוונים והרצאות. "כמה יפים הפרחים באדנית" מישהו אמר לסבתא. "אלה רקפות, והפקעות הן מהגינה בבית שהיה לנו". ועוד היא נזכרת בילד של השכנים, וברחוב הישן, ובעצי הפקאן המפוארים שבחצר של הבית ההוא, זה שנאלצו לעזוב.

מלונות הזקנים הללו, הולכים ומתרבים מהר יותר מתכניות ריאליטי. נדמה שהסידור כל כך מוצלח, עד כי מפתיע שחיכו עם זה כמעט שישים שנות. הזקן מוסר את חסכונותיו, תכנית הפנסיה שלו, מוסיף את הבית הקודם ועוד כמה עירבונות, ומקבל בתמורה דירת שיכון משודרגת קלות, עם חיי חברה עליזים, ארוחות ערב בשעות 18:00-20:00 בדיוק ושבילי הליכה נוחים לכסא גלגלים.

כל כך התרגלנו לרעיון, עד שניתן לחשוב עליו כפתרון לא כל כך גרוע. ובעצם, בהתחשב במצבם של אותם הקשישים בביתם המקורי בעיר, הפתרון אפילו מצוין. בזכות ההמצאה הנדלני"ת המתוחכמת, זוכים בני גיל הזהב לעצמאות מחודשת, כזו שאבדה להם עם זוג המשקפיים השני ומכשיר השמיעה. נדמה, ששוב איילי הנדל"ן עשו עלינו סיבוב. כמו במקרים אחרים, הם מצליחים להפיל אותנו בתפישות שווא מקופלות בתמונה של דשא ואנשים מחויכים, תפישות המנציחות תרבות הסוגדת למכירת ערכים תמורת המרבה במחיר (והמחיר כאן, אינו מוצג כמשל, אלא כזה הנמדד בשקלים ובדולרים, ובלא מעט מהם).

הדיור המוגן אינו במרכז הכוונת שלי, אבל ביוצרי המציאות העירונית הרקובה אפשר מבחינתי לירות בכיכר העיר (אם הייתה כזו).

וכאן המקום להסביר ולהדגיש, כי עצם קיומם של בתי הדיור המוגן אינו מפריע לי. מפריעה לי התפישה של דחיקת האוכלוסייה המבוגרת החוצה ורחוק מהעיר. יש מי שסוג חיים כזה מתאים לו בדיוק. אם הוא יכול ומוכן לשלם תמורתו, הרי שהכול יוצאים נשכרים. מה שמפריע לי, הוא שהולכים ומתמעטים התחליפים. בתכנון עירוני (או למעשה בחוסר תכנון), הצלחנו להביא את העיר למצב של ניעור זקני השבט מתוכה. הדיור המוגן אינו במרכז הכוונת שלי, אבל ביוצרי המציאות העירונית הרקובה אפשר מבחינתי לירות בכיכר העיר (אם הייתה כזו).

מרכזי הערים, מתרוקנים מסוגי אוכלוסיה התלויה בזמינות שירותים בסיסיים. הרחוב נמחק, עדיפות מוחלטת ניתנת לכלי רכב ממונעים על חשבונם של הולכי הרגל. איילי ההון וראשי הערים, מעדיפים את הציבור במנות גדולות במיוחד, ובמקומות קטנים במיוחד. המקומות המועדפים הם כמובן הקניונים ומרכזי ה-BIG, הפוש(ע)ים בערינו.

וזהו התהליך המוכר: נפתח מרכז קניות חדש מחוץ לעיר – הציבור נוהר אחר אוויר מזגנים ומבצעי סופעונה - העסקים הקטנים בעיר נחנקים ונעלמים בזה אחר זה – הרחוב הופך שומם וריק – התלות ברכב הפרטי מונצחת – נפתח עוד מרכז חדש – וחוזר חלילה. עוד לא דיברתי על פקקי התנועה, הזיהום, תאונות הדרכים, העול על משלם המיסים (אתם ואני) ועל בריאותו.

ובכך, הופכות הערים למשרתות באופן מפוקפק פלח מסוים מאד באוכלוסיה, אותו הפלח שגילו נופל בערך בין 20-65, מחזיק ברישיון נהיגה ובעל יכולות קניה וחשיבה עצמאית. עבור אלה שכבר מחוץ לטווח, שמורים מלונות הדיור המוגן. הזקן גם כך אינו מועיל, ולכן אין לו זכות לבחור היכן ירצה לגור. מאחר ומספר קטן והולך של ערים יכולות לשרת אותו, שמח הוא במזלו הטוב כאשר תמורת הבית שלו + כספי הפנסיה שחסך, יקבל אותו מוסד מכובד עם חדר-אוכל ובריכה. שם יוכל לגדל את פקעות הרקפת שלו, לאכול בחדר אוכל עם זקנים נוספים כמותו, ולחכות לביקור הקרובים הבא.

מבחינת סדר העדיפות התכנוני המבוגרים מסווגים כאפס מאופס, אך לרוע המזל הם בכל זאת משהו, משהו המהווה מטרד ומכשול בדרך לסלילת הכביש הבא, שסופו בקניון.

במקום להשקיע במרכזי הערים, להפוך אותם למקומות עבור כולם, להחיות את המרחב הציבורי ולתת סיכוי מחודש לרחוב, משתוללים פושעי הממון בהקמת קניון ועוד קניון, מרכזים מפלצתיים החונקים כל סיכוי לערים שפויות. האוכלוסייה המבוגרת, מוצאת מהר מאד את המרחק לבית המרקחת ולמכולת גדול מידי, בעיקר כשמצאו כי כישורי הנהיגה שלהם דומים לאלו של נער שיכור שזה עתה קיבל רישיון. הם נותרים חסרי ברירה, לא רצויים, לא תורמים לקהילה. מבחינת סדר העדיפות התכנוני המבוגרים מסווגים כאפס מאופס, אך לרוע המזל הם בכל זאת משהו, משהו המהווה מטרד ומכשול בדרך לסלילת הכביש הבא, שסופו בקניון.

כל שנותר להם הוא להשלים עם גורלם, ולפנות את ביתם לטובת הפלגה אל מקום אחר, רחוק ומבודד כמובן, כזה ממנו ההפרעה שלהם תהיה מזערית, כמעט לא מורגשת.

נכון, זה לא גרוע כמו להידחף בקיאק רחוק אל הקרחון הבא. אבל יש כאלה שיגידו, שכל הסיפור עם האסקימואים בני האינואיט, הוא בכלל אגדה חסרת בסיס. קשה לטעון את אותו הדבר על תופעת הדיור המוגן לקשישים. קשה עוד יותר לטעון זאת על ההזנחה הפראית של מרכזי הערים שלנו. זו ודאי אינה אגדה, אלא השתקפות החברה והמציאות כאן, היום.